בתחילת פרשת "תזריע" מצוה התורה את היולדת להביא קורבן חטאת במלאת ימי טהרתה. ללא קורבן זה מוגבלת היא בהלכות מסוימות. לדעת חכמים קורבן זה אינו בעקבות חטא מסוים, אבל במסכת נידה (לא,ב) שואלים תלמידי רבי שמעון בן יוחאי את רבם, מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם, בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תגיע למצב זה של לידה וקשייה שנית, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן. בדקות הקשות של חבלי הלידה עלולה היולדת לחשוב שלא תוסיף עוד ללדת, מחמת הייסורים הקשים, אבל כשרואה היא את תינוקה, מתחרטת היא על שבועה זו, ועל אי קיום שבועה זו מביאה קורבן חטאת.
דין זה נכון הוא גם ביולדת בפעם הראשונה וגם ביולדת בפעם השניה והלאה. חכמים ניסו להבין, גם אם בפעם הראשונה כך היא חשבה, אך בפעם השניה והשלישית היא יודעת לקראת מה היא עומדת, ובכל זאת היא קיבלה על עצמה את הלידה, אם כן בודאי לא תישבע שוב, ומדוע צריכה היא להביא קורבן גם בלידות הבאות, הרי יודעת היא שאלו כאבים זמניים, שאחריהם מתחרטים, ובכל זאת היא חוזרת ויולדת שוב, ומה מקום יש לשבועה, ולקורבן הבא בעקבותיה.
ההסבר הפשוט הוא, דבר לא משתנה בדעתה, גם כעבור פרק זמן מהלידה הראשונה היא יודעת שכאבי הלידה קשים מאד, אך כעבור פרק זמן זיכרון הכאבים מתעמעם, ולעומתו תחושת האושר בגידולו והחזקתו של התינוק מאפשרת לה לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה, ואף לחפוץ בלידה נוספת. העובדות אינן משתנות, זווית הראיה מקנה הסתכלות חדשה ונכונה יותר בבחינת הדברים, ומעניקה לכל פרט את נקודת המבט המדויקת. מרחק הזמן גורם לה להתייחס בחיוב לערך הילודה, אף שברגע מסוים חשה כלפיו ריחוק.
*
"זאת תורת היולדת", מפרשיית היולדת, הממוקדת כולה בכאב החריף, וממקמת אותו במקום הראוי לו כעבור פרק הזמן, נסיק לכל התורה כולה. מדי יום מזכירים אנו את יציאת מצרים, קושרים תפילין על זרוענו וראשנו כזכר למאורע זה, ואף על פי כן מעשי היום-יום שוחקים בנו את גדלות המאורע ומשמעותו לחיינו.
הורתה לנו התורה את חובת החגים, שמטרתם לקרב אותנו לערכים הגלומים בהם. מרחק הזמן גורם לטשטוש מה בתחושה הרגשית החריפה של החג. אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מחויבים אנו לשמר את אותם רגעים מלאי הוד של היציאה ממצרים. כי מרחק הזמן גורם לרישומו של היום לפוג, ולתחושת ההודיה כלפי הקדוש ברוך הוא להתעמעם. לכן מספרים אנו ומתארים את אירועי מצרים, חוזרים על קשיי השעבוד, ומזכירים עד כמה רחוקים היינו, ועכשיו "קירבנו המקום לעבודתו". לאחר הקביעה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אז אפשר להגיע לשלב של "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל".
את חג מתן תורה חוגגים אנו לאחר לימוד מסיבי לאורך כל הלילה, לפחות. רק לאחר שנחזור ונשדר לעצמנו את חשיבות הערך של לימוד התורה. רק לאחר שנכין עצמנו לכך בארבעים ותשעה ימים של ספירת העומר, אז נוכל לחוג כראוי, מתוך הכרה עמוקה שזכינו וקיבלנו תורה, ומחויבים אנו לנהוג כיאה ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".